ד"ר עלי ברנע שימש כמנכ"ל חברת בייטמן הנדסה בע"מ והחזיק במניות שלה. בשנים 1998-2002 קיבל סכומי כסף בסך של כ- 15 מיליון ₪.
ד"ר ברנע טוען שמדובר בדיבידנדים שכן הוא מחזיק במניות של החברה, לעומת זאת פקיד השומה טוען שמדובר בהכנסות עבודה.
מניותיה של החברה הוחזקו ע"י חברה הולנדית, בשנת 1993 נחתם הסכם הקצאת מניות בין החברה ההולנדית לבין ארבעה עובדים בכירים של החברה שאחד מהם היה ד"ר ברנע.
על פי הסכם ההקצאה רכשו אותם עובדים מניות בכורה של החברה אשר תוחזקנה ע"י נאמנות בחו"ל. בשנת 2000 המירה החברה את כל מניות הבכורה למניות רגילות. בסוף שנת 2002 ד"ר ברנע מקבל מכתב פיטורין ונחתם הסכם פרישה בינו לבין החברה שנקבע בו שיקבל 2 מיליון דולר בגין דיבידנד, ובנוסף סך של 280,000 דולר כתמורה עבור המניות. עוד נקבע בהסכם שד"ר ברנע יישא בכל עלויות המס.
מס הכנסה טוען שהתשלומים שקיבל ד"ר ברנע מהווים הכנסת עבודה ולא דיבידנדים כטענתו, שכן בג"ץ פוסק שהתשלומים יסווגו כהכנסת עבודה ולא כדיבידנדים, בעיקר כי התשלומים מהבחינה המהותית דומים יותר לשכר: הסכם הקצאת המניות יצר מבנה מיוחד שעל פיו המניות יוחזקו על ידי נאמנות כאמור, ושאין זכות לעובדים להוריש את המניות ועם סיום עבודתם יהיה עליהם להחזיר את המניות. בנוסף לכך, מסתבר שהתשלומים שקיבלו העובדים היו תלויים ברווחים של חברות אחרות בחו"ל שלא נכללו בדוחות הכספיים של החברה (חברות אחיות) וד"ר ברנע לא היה בעל מניות באותן חברות זרות. כמו כן עצם העובדה שמניות הבכורה הומרו לרגילות ועדיין העובדים המשיכו לקבל אותם סכומים.
מה קורה עם ההוצאה?
החברה טוענת שמכיוון שמס הכנסה סיווג את ההכנסה אצל ד"ר ברנע כהכנסת עבודה, הרי שלשיטתם מדובר בשכר עבודה ששילמה החברה, ולכן יש להתיר לה הוצאה בסכום זה.
בית המשפט דוחה את הטענה וקובע שאין לרשום הוצאה בחברה וזאת מכיוון שהחברה הגיע להסדר עם מס הכנסה בנוגע לשומות שלה.
הייתה לי הרגשה מקריאת פסק הדין שבית המשפט קיבל בחילה מההתנהלות של המערער. הוא פותח חברות באיי הבתולה, מחזיק את המניות בנאמנות, מושך כספים, מוכר את המניות וכותב ש 90% מהתמורה היא דיבידנד ורק 10% תמורה עבור המניות, מפוטר או מתפטר וכו'.
לדעתי, אם הנישום היה מתנהל באופן רגוע יותר, מס הכנסה היה זורם יותר, ובית המשפט לא היה פוסק באותו אופן. לפעמים, תחכום יתר מביא לתוצאות הפוכות. מצד אחד יש את הצדיקים שלא עושים שום תכנון מס, ומהצד השני יש את האובר-חוכמים, שמגזימים לכיוון השני. הדרך הטובה ביותר נמצאת בממוצע, כפי שכבר כתב הרמב"ם לפני שנים רבות.