פסק דין מעניין, שעוסק בסוגיה האם כלל הכתוב בתקנות ניתן לסתירה או שהוא חזקה חלוטה. מצד אחד, חזקות חלוטות מאפשרות מיסוי פשוט ויעיל, ומצד שני בהכרח גורמות במרבית המקרים למס שאיננו מס אמת.
ענייננו בניכוי הוצאות רכב. בתקנות נקבע שהוצאות של רכב עבודה מותרות כולן בניכוי, ואילו ברכב פרטי יש להתיר רק חלק מההוצאות.
במקרה שלנו נרכשו על ידי העיריה רכבים המוגדרים כרכבים פרטיים (ההגדרות נסמכות על תקנות התעבורה שכבר בוטלו בחלקן, אבל זה לא שייך לענייננו), אלא שהעיריה טוענת שתי טענות חלופיות:
הרכבים לא שימשו כלל לצורך פרטי, ולכן לא חלות עליהן התקנות בכלל.
גם אם התקנות חלות, יש לסווג את הרכבים כרכב עבודה ולא לקבוע בגינן הוצאות עודפות.
בית המשפט קובע:
הוצאות רכב שהוצאו כולן בייצור הכנסה ואין להן מרכיב פרטי כלל לא נכנסות לתקנה. התקנות לפי סעיף 31 יחולו רק במקרה בו ההוצאה היא הוצאה מעורבת, כי אם ההוצאה כולה עסקית יש להתיר את כולה לפי סעיף 17 לפקודה. (ראה מטה ציטוט 1 מפסק הדין).
המבחן להגדרת הרכב כ"רכב עבודה" הוא מבחן תכליתי לפי המצב בפועל ולאו דווקא לפי הסיווג ברישיון הרכב. כלומר, אם ניתן להוכיח שעל הרכב מותקן ציוד קבוע, והוא משמש בפועל כרכב עבודה, יש לסווג אותו ככזה לצורך התקנות.(ראה מטה ציטוט 1 מפסק הדין).
בית המשפט אומר עוד אמירה חשובה:
במקרה של הוצאה מעורבת, נקבע בסעיף 32 לפקודה כי ההוצאה לא תותר בכלל, ובסעיף 31 נקבע חריג לכלל שאומר שהוצאה כזו תותר אם נקבע בתקנות כיצד יש לפצל את ההוצאה לחלק הפרטי ולחלק העסקי. התקנות שהותקנו בנוגע לחלוקה זו הן, למשל, תקנות ניכוי הוצאות מסוימות, ותקנות ניכוי הוצאות רכב.
התקנות הותקנו כדי למנוע וויכוחים בלתי נגמרים בין רשויות המס והנישומים באשר לניכוי הוצאות מעורבות (עסקיות ופרטיות). במקום לנהל דיונים על כל רכב המשמש גם כפרטי וגם כעסקי, קבעו התקנות שיש ליחס את ההוצאות קודם לפרטי (9,900 ק"מ ראשונים) והשאר לעסקי. מי שנסע פחות מ 40,000 ק"מ יוכל לדרוש בניכוי 25% מההוצאה.
נשאלת השאלה – מה הדין במקרה בו ניתן להראות במדויק מהו החלק הפרטי או העסקי? האם יש לחייב במס לפי מה שיוכח או לקחת בכל מקרה את הכתוב בתקנות?
בית המשפט קובע שכאשר ניתן להוכיח את השימוש בפועל, יש לחייב במס לפי השימוש בפועל ולא לפי הכלל בתקנות.
זוהי אמירה שמשאירה אותנו פעורי פה. למרות פס"ד קלס, אינטרבילדינג והרבה אחרים שצצו לאחרונה, לא הצלחנו להתרגל אליה עדיין ואנחנו מופתעים בכל פעם מחדש. אחרי פוליטי נרגענו קצת, רק כדי לקבל בתדהמה מחודשת פסקי דין נוספים שהפכו חזקות חלוטות לחזקות הניתנות לסתירה.
אם היחוס בין פרטי לעסקי ניתן לסתירה, נאמר מעתה לנישום – בדוק כמה השתמשת ברכב לצורך פרטי, ויחס את ההוצאה. אם ההוצאה המותרת לפי התקנות גבוהה יותר, לך לפי התקנות ואל תגלה לפקיד השומה את החישוב. אם ההוצאה נמוכה יותר, צא וזעק "נגזלתי" ודרוש את ההוצאה בפועל.
אבל, אליה וקוץ בה. הרבה עובדים שמקבלים רכב מהעבודה משתמשים בו רק כדי לנסוע לעבודה וחזרה. עד היום חלק מהוצאות הרכב הותרו לפי התקנות, כשרשות המס מאמינה שמדובר בחזקות חלוטות. מהיום יתכן ומפקח הניכויים לא יתיר כלל הוצאות רכב במקרים כאלו, תוך שהוא מסתמך על האמור בפסק הדין. המפקח יוכל גם למנוע הוצאות של אוטובוסים ומשאיות אם יראה ששימשו בחלקן לנסיעות פרטיות, גם זה לפי פסק הדין. גישה כזו, אם תשתרש, תגרום לנישומים להתגעגע לימים בהם הכל היה פשוט יותר והיתה וודאות על חשבון מס אמת.
אני מאמין שנזכה לעוד פסקי דין בעניין, ובמיוחד בעניין תקנות ניכוי הוצאות מסוימות (נסיעות לחו"ל).
ציטוט 1:
"לא מן הנמנע איפוא לראות בסעיף 17 כמורה על הכלל לפיו יש לנכות הוצאה שהוצאה בייצור ההכנסה כדי להגיע ל'הכנסה החייבת', ובסעיף 31 לפקודה, האוסר או מגביל ניכוי כזה, כחריג לכלל. כך ההוראה האחרונה תחול רק על הוצאה מעורבת, בין היתר לאור כללי הפרשנות שחריג יש לפרשו על דרך הצמצום, וכן לאור לשונו של סעיף 31 לפקודה שאינו קובע את נושאי ההוצאות שאותן יש להגביל, אלא עושה כן על דרך מתן סמכות למחוקק המשנה. מכאן שההוראה המהותית, כפי שפורטה לעיל, ממנה ניתן ללמוד על התכלית המהותית של ההסדר, אינה יכולה לקבל ביטוי שונה מהותית בחקיקת משנה, שמעצם טבעה נועדה ליצור מתחם טכני בלבד ליישום ההוראות המהותיות"
וגם -"
"תכלית דיני המסים, בדומה לתחומי המשפט האחרים, אינה נקבעת בתקנות ובוודאי שאין בכוחה של חקיקת המשנה להביא להסדר חלוט המשנה מהותית את תכלית דיני המס בפקודה, ועוד לעשות כן, על דרך אימוץ סיווג הרכב בתחום משפטי אחר"
ציטוט 2:
"אין באי-רישום הסיווג עצמו ברשיון הרכב כדי לקבוע אם מדובר ב"רכב עבודה" לצרכי מס. לצורך השאלה אם יש להחריגו, ויש לפיכך לאפשר לעירייה להציג נתונים עובדתיים לפיהם הרכב הנדון תואם להגדרת "רכב עבודה", על-פי מבחן השימוש והייעוד."