תושב ישראל (נקרא לו "אורן" ) ותושב שוויץ החליטו להקים מיזם תיירותי באילת (סירות עם תחתית זכוכית – כמו בגבעת חלפון….).
הם הקימו בשנת 1991 חברה זרה בשם "ז'ול ורן", בה החזיקו כל אחד מהם 50%, והיא החזיקה בחברה הישראלית, שקיבלה אישור מרכז השקעות ונכנסה לתחולת חוק עידוד השקעות הון.
בשנת 1995 נעשו לחברה שומות מס במהלכן התברר שהחברה לא זכאית לשלם מס מופחת (10%) לפי חוק עידוד השקעות הון, כי אורן מחזיק בה 50%. בעקבות זאת הוסכם שחברת זול ורן תנפיק מניות למשקיע הזר כך שהחזקתו של אורן תדולל ל 5% בלבד.
פקיד השומה ת"א 4, שטיפל בחברה, הסכים לאפשר את המס המופחת בשנים 1995 ואילך, ויותר מזה – גם לגבי השנים 91-95, כלומר, קיבל את ההקצאה והדילול באופן רטרואקטיבי.
בשנת 1996 עבר תיק השומה לטיפול בפקיד שומה אילת, שהחליט "לטרוף את הקלפים" ולא לקבל את קביעת פקיד שומה ת"א 4. פ"ש אילת טען שאורן דולל בתמורה להגדלת שכרו ושכרה של אישתו, ואין טעם כלכלי לביצוע הילול מלבד הקטנת המס.
בית המשפט מקבל את הערעור וקובע שיש לקבל את הדילול ומשנת 1996 ואילך יש לראות בחברה כחברה בהשקעת חוץ הזכאית ל 10% מס. מה שמעניין הוא שבית המשפט כלל לא מתייחס לטענה לפיה ההסכם עם פ"ש ת"א 4 מחייב את פ"ש אילת, אלא קובע את מה שקובע על סמך עובדות יבשות.
מקום ביצוע העבודה – אילת:
לפי חוק איזור סחר חופשי אילת, מעביד המעסיק עובדים באילת זכאי להטבות מס. התנאי להטבות הוא שהעבודה תתבצע באיזור אילת.
נשאלת השאלה האם יש לראות באורן ובאישתו כעובדים שהועסקו באילת?
מכיוון שאישתו של אורן גרה במרכז עם שלושת ילדיה, בית המשפט לא מתיר את ההטבות לגבי השכר ששולם לה.
לשכרו של אורן בית המשפט מתיר את ההטבות כי השתכנע שלפחות 80% מעבודתו בוצעה באילת.