בחור שבבעלותו שתי חברות, ביצע מספר מהלכים הקשורים בניהם באופן כזה, שאם נבחן כל מהלך בנפרד לא נבין את התכלית, אבל אם נראה את התמונה בגדול – נבין את הסיבה לכל המהלכים.
רקע מקדים:
חברת אם הוחזקה על ידי שלושה בעלי מניות. החברה קיבלה הלוואה משלושת בעלי המניות בסכום כולל של 2,900 אלפי ש"ח. נניח לצורך הדיון שכל אחד נתן הלוואת בעלים בסך 933,333 ש"ח.
חברת האם מחזיקה בבעלות מלאה בחברת בת'. חברת הבת קיבלה הלוואה מחברה א' בסך 2,900 אלפי ש"ח. כנגד ההלוואה ניתן שטר הון.
שלב ראשון – שנת 97 – שני בעלי מניות מעבירים את המניות שלהם בחברת האם לבעל המניות השלישי (סיוון) ללא תמורה.
שלב שני – שנת 97 – חברת האם מעבירה את הבעלות על חברת הבת לסיוון – שכעת הוא בעל המניות היחיד.
שלב שלישי – אמצע 98 – חברת האם נמחקת.
שלב רביעי – שנת 2008 – חברת הבת הופכת לחברה משפחתית.
שלב חמישי – חברת הבת מחזירה סך של 2,900 אלפי ש"ח לבעל המניות (שכעת הוא בעל המניות היחיד שלה), מר סיוון.
700,000 מוחזרים בשנת 2008, והיתרה בסך 2,200,000 מוחזרים בשנת 2009.
תוצאה:
סיוון, בעל המניות הנשאר, שנתן הלוואת בעלים בסכום נמוך, מקבל החזר הלוואת בעלים בסכום גבוה ומתעשר, מבלי לשלם מס על ההתעשרות.
ארבע סוגיות מעניינות יש בפסק הדין:
חובת הנישום לגלות מידע במהלך דיונים על שומות:
פקיד השומה לא ראה את כל התמונה כולה, ולא שם לב להחזר שטר ההון. הנישום שמח על כך והחליט להמשיך לפזר ערפל בעניין.
בית המשפט קובע שלפי עיקרון תום הלב, כאשר נוכח הנישום שפקיד השומה לא רואה את התמונה הכוללת, הנישום היה צריך להפנות את תשומת ליבו של פקיד השומה לעובדות אותן פקיד השומה פספס, וביחוד למשיכת שטר ההון על ידו, ולא לעצום עיניים אל מול טעות של פקיד השומה.
מסיבה זו, הורשתה רשות המיסים לפתוח את השומה (שהיתה שומה בהסכם) לפי 147 ולשנות אותה.
לנישום יש יתרון על פקיד השומה – הוא מכיר את ענייניו ואת העסק שלו הרבה יותר טוב ממפקח שעושה 4 תיקים בחודש. אם נישום שוכנע שפקיד השומה/ המפקח לא שם לב לעובדה מהותית, הוא צריך – לדעת בית המשפט – להאיר את הסוגיה בפנס לעיני המפקח.
ואני אומר – כשזה יקרה, לא יהיה כבר צורך במיסים כי המשיח יגיע.
הבטחת זכות ערעור הוגנת:
כאשר מתבצעת שומה לאחר פתיחת השומה לפי סעיף147, האם יש להקפיד שמי שערך את השומה הראשונה לא יערוך את השומה השניה, בדומה להתנהלות בשומה שלב ב'?
בית המשפט מבדיל בין מקרה בו הנישום מבקש את פתיחת השומה, אז יוציא את השומה החדשה מפקח אחר כדי לאפשר ערעור אמיתי, ובין פתיחת שומה מיוזמת רשות המיסים, ואז אין חובה למנות מפקח אחר, אלא להיפך – למפקח הראשון יש עדיפות כי הוא מכיר את התיק ואת הסוגיות.
דיון מקדמי בטרם פתיחת שומה לפי 147:
לפי הנהלים במס הכנסה, יש לזמן את הנישום לדיון מקדמי בשאלה האם לפתוח לפי סעיף 147 את השומה הסגורה.
האם מדובר בחובה?
בית המשפט קובע שאין מדובר בחובה כלל, למרות שלפי חוזר מ"ה 4/2000 יש לקיים דיון מקדים שכזה בנוכחות הנישום. יוצא מכך שהוראות פנימיות של מס הכנסה אינן הופכות לחובה שאי מילוייה ישמש לטובת הנישום.
אל תבנו על זה יותר מדי. הוראות מקצועיות של רשויות המס, כגון חוזרים והוראות ביצוע, כן מחייבים את הרשות כי הם יוצרים הסתמכות אצל הנישום.
נימוקי שומה:
בנימוקי השומה יש תמיד לרשום את מקור ההכנסה המוספת. במקרה שלנו לא נרשם המקור ולכן לא ניתן לדעת האם לדעת פקיד השומה זו הכנסה הונית או פירותית, ואם פירותית – מאיזה מקור.
בית המשפט "נוזף" בפקיד השומה על כך שלא נימק כראוי את השומה, אך לא מבטל את השומה בעקבות הנימוקים החסרים.