שחיקת הלוואות חייבת במס:
הלוואות רבות ניטלות כשהן צמודות, בין אם מדובר בהצמדה למט״ח כלשהוא, בין אם מדובר בהצמדה למדד.
בדרך כלל, ההצמדה גורמת להלוואה לתפוח עד להחזרתה. במקרים כאלו נוצרות הוצאות ללווה, הן הוצאות מימון.
בפס״ד מגדניית הדר ואח׳ (קישור לפסק הדין) הלווים נטלו הלוואה שהיתה צמודת מט״ח, ובתקופת ההלוואה היה תיסוף של השקל, דהיינו הפרשי ההצמדה היו שליליים כך שסכום ההלוואה השקלי אותו היו הלווים צריכים להחזיר היה נמוך יותר. בעצם, נשחקה ההלוואה שנטלו המערערים.
נשאלה השאלה: האם שחיקה שכזו חייבת במס, ואם כן – לפי איזה סעיף?
בית המשפט העליון קובע כי שחיקת הלוואות צמודות מטח מהוות הכנסה לצורך מס. מקור ההכנסה יהיה אחד מאלו:
– הכנסה מעסק או משלח יד, לפי סעיף 2(1) לפקודה, וזאת במקרים בהם ההלוואה קשורה לפעולתה השוטפת של החברה, ולכן מהווה הכנסה אינטגרלית.
– הכנסה מהפרשי הצמדה לפי סעיף 2(4) לפקודה.
בדעת מיעוט, סבור כב׳ השופט סולברג כי ניתן למסות את שחיקת ההלוואה גם מכח סעיף 2(10) לפקודה, שהוא סעיף ״סל״ שקולט לתוכו כל מה שלא מתאים לסעיפי המקור האחרים.
חשיבות קביעת מקור ההכנסה:
אני מניח שכמה מכם חושבים לעצמם: מה זה משנה לפי איזה מקור מחוייבת ההכנסה? אבל, לקביעת מקור ההכנסה יש חשיבות עצומה. למשל, נניח מקרה בו חברה נוטלת הלוואת בלון לתקופה של שנתיים, בסך של 4 מליון ש״ח, צמודה לדולר, כאשר שער הדולר הוא 4 ש״ח לדולר. בשנה הראשונה חל יסוף של השקל, הדולר מגיע לשער של 3.6 ש״ח לדולר, ואותה חברה חייבת בסוף השנה רק 3.6 מליון ש״ח. ההלוואה נשחקה בסכום של 400,000 ש״ח, והסכום חייב במס.
בשנה השניה שער הדולר עולה שוב ל 4 ש״ח לדולר. בשנה זו נוצרת לה הוצאה של 400,000 ש״ח.
כעת, אם הכנסה מהפרשי השער היא הכנסה מעסק, מותר לחברה לקזז אותה כנגד כל מקור הכנסה. גם אם אין לה ממה לקזז באותה שנה – היא תוכל להעביר את ההפסד לשנים הבאות לקזזו כנגד הכנסות מעסק בעתיד.
אבל, אם מדובר בהכנסה שהמקור שלה הוא 2(4), דהיינו הכנסה ריבית, ההפסד שנוצר לה בשנה השניה יכול להיות מקוזז רק כנגד הכנסות מימון באותה שנה בלבד, ולא יעבור הלאה לשנים הבאות.
השלכות פסק הדין על קבלנים ועל העוסקים בנדל״ן:
יש לפסק הדין השלכות רחבות. אבקש להתמקד בהשלכות פסק הדין על קבלנים, ועל משקיעים בנכסי מקרקעין.
קבלנים שיש להם מספר פרוייקטים, חייבים על פי החוק ליחס את הוצאות המימון שלהם לפרויקטים השונים, לפי מנגנון שנקבע בסעיף 18(ד) לפקודה, אם לא ניתן ליחס אותם ספציפית לפרוייקט מסויים.
באותו סעיף קובע המחוקק שהוצאות מימון ייוחסו לפי סך ההשקעה שביצעה החברה הקבלנית בפרוייקטים השונים. ככל שההשקעה גבוהה יותר, כך אותו פרוייקט ישאב אליו יותר הוצאות מימון.
לאחר היחוס, קובעים אם ההוצאה מותרת או לא: אם אותו פרוייקט הגיע לשלב חייב במס, ההוצאה תותר בניכוי, ואם עדיין לא הגיע לשלב חייב במס – ההוצאות יועמסו על הפרוייקט ויותרו בעתיד כאשר הפרוייקט יבשיל.
שימשתי בעבר מנהל תחום קבלנים במחלקה המקצועית ברשות המיסים. בתפקידי נתקלתי במקרה בו קבלן הצמיד את כל התקבולים שקיבל לשער מטבע. בשנה הראשונה היו לקבלן הוצאות מימון, כי שער המטבע עלה, ובשנה שאחריה היו לו הכנסות מימון, כי שער המטבע ירד בחזרה.
המפקח בפקיד השומה ביקש לחייב את הקבלן על הכנסות בשנה השניה, למרות שלא התיר את ההוצאות בשנה הראשונה (הן יוחסו לעלות הפרוייקטים לפי הוראות 18(ד)).
במקרה המסויים הזה, החלטנו לייחס גם את ההכנסה לפי 18(ד) לפרוייקטים, ולא לחייב אותם באופן שוטף. אבל, קבלנים: ראו הוזהרתם!
גם לגבי המשקיעים בנדלן יתכנו השלכות של פסק הדין. הלוואה צמודה שנשחקת בשנה מסויימת, ומבצעת תיקון בשנים הבאות, תגרום למצב בו ישולם מס על רווחים אשר בראיה רב שנתית אינם קיימים כלל.