ביהמ"ש העליון קבע כי אין לתת את זכות פריסת מס השבח לחברה , בהסתמך על פרשנותו לאור הלאקונה הקיימת בנוסח החוק בעניין זה.
סעיף 48א(ה)1 ( לחוק מיסוי מקרקעין ) שבח ורכישה, נותן את האפשרות למוכר מקרקעין לפרוס את השבח הריאלי, אשר נצמח בין המועד בו רכש את המקרקעין לבין המועד בו מכרם, וזאת על פני תקופה שלא תעלה על ארבע שנות מס או על תקופת הבעלות בנכס, לפי התקופה הקצרה מבין שתיהן. פריסה מעין זו מאפשרת למוכר לחשב את המס על השבח כאילו הרווח נבע בחלקים שנתיים שווים שיחוייבו בשיעורי המס השולי שלו בכל שנה ושנה, במקום לזקוף את השבח כולו לשנת המס בה מכר את המקרקעין ולשלם בהכרח מס בשיעור גבוה יותר. השאלה אליה נדרש ביהמ"ש היא האם גם חברה רשאית להנות מזכות פריסה זו
במקרה זה, שלוש חברות רכשו יחדיו יחידת מקרקעין ביום 12.5.2010 והחזיקו בה עד ליום 15.1.2015 בו מכרה כל אחת מהחברות הללו את זכויותיה במקרקעין והצהירה על המכירה כנדרש במקביל, ביקשה כל אחת מהחברות לפרוס את השבח הריאלי אשר נצמח בתקופת הבעלות על פני ארבע שנים בטענה כי זכות הפריסה נתונה לה כמו לכל "מוכר" מקרקעין שהוא תושב ישראל. זאת, בהסתמך על סעיף 1 לחוק מס שבח שקובע כי "תושב ישראל" הוא מי שמוגדר ככזה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, ושם נקבע שחבר בני אדם שהתאגד בישראל הוא תושב ישראל. במקרה שנדון בשנת המכירה 2015 (ובשנה שקדמה לה) מס החברות עמד על 26.5% ואילו בשנים 2012-2013 שבבקשת הפריסה מס החברות עמד על 25%, כך שהבקשה לפריסה מפחיתה את המס בה החברה חייבת בהפרש שבין מס החברות הנ"ל.
ועדת ערר קיבלה עמדה זו וביהמ"ש העליון נדרש לדון בערעור מנהל מסמ"ק חיפה בעניין זה.
בית המשפט התייחס ל"אפקט הדחיסה" לפיו חיוב שנוצר לאורך שנים (כמו רווח הון) נדחס כולו אל תוך שנת המימוש בלבד. הזכאות לפריסה נועדה למתן אפקט זה שיוצר עיוות מיסויי אצל יחידים, לאור כך שמס החברות הוא קבוע ואחיד ואינו פרוגרסיבי כמו אצל יחיד ואין בשינוי גובה מס חברות מעת לעת לשנות עובדה זו. ביהמ"ש גם הצביע על העובדה שמס החברות הוא מעין מקדמה במיסוי דו-שלבי כיוון שהעברת הכנסות מהחברה לבעלי מניותיה מחייב הליך מיסוי נוסף אצל בעל המניות עצמו המושך מהחברה דיבידנד וכו'.
ביהמ"ש התייחס בהרחבה לדרך הפרשנות של חוקי המס, וזיהה שלושה מצבים לכאורה:
1. לשון החוק וכוונת המחוקק, ברורות.
2. נוסח החוק לא מושלםונדרשת פרשנות שתבחן אותו סובייקטיבית לפי תכליתו, כך שניתן יהיה גם לחרוג במידת הצורך מנוסח החוק היבש.
3. כאשר גם לשון החוק וגם תכלית החקיקה אינם בהירות דיה, תועדף הפרשנות שמציע הנישום שמיטיבה עימו .
בית המשפט העליון מצא שלמרות שנוסח החוק מחיל את הסדר הפריסה גם על חברות, תכלית החקיקה הייתה להקל על היחיד שכפוף להסדר מס פרוגרסיבי, וזאת בכדי לצמצם את "אפקט הדחיסה". לכן, לדעת ביהמ"ש העליון, הפרשנות הראויה לחוק היא שהטבת הפריסה לא תינתן לחברה אלא רק ליחיד. .