יוסף קיבל הלוואות מחברה בה שימש כמנכ"ל. עברו להן השנים, והחוב לא הוחזר. החברה אף לא הראתה כל סימן שהיא מבקשת את ההלוואה בחזרה. כמאמר הגשש – הלוואה בלי ריבית, בלי תשלומים ובלי להחזיר…..
מס הכנסה טוען שיש לראות בחוב כחוב שנמחל, ולחייב אותו לפי סעיף 3(ב)(3)(א) לפקודה, הקובע כי :
"אדם שבשנת מס פלונית נמחל או שומט לו חוב או חלק ממנו, והחוב נובע מסכומים שקיבל לצורך ייצור הכנסתו מעסק או ממשלח יד, …, והוא אינו חייב במס עליהם על פי סעיף 2 …, יראו את החוב כהכנסה בשנה שבה נמחל או שומט …, ואותו אדם יהיה חייב עליהם במס בשיעור שלא יעלה על 50%".
בפס"ד יוסף מושקוביץ (קישור לפס"ד) קובע בית המשפט העליון מספר קביעות מעניינות:
1. בבדיקה האם החוב נמחל או לא, יש לראות כחוב שנמחל גם חוב שלא נמחל מבחינה אקטיבית, אלא די בכך שהצדדים נוהגים בו כאילו נמחל.
2. הסעיף המדובר לא יכול לשמש את מס הכנסה כסעיף שמטיל את המס על ההכנסה שיוסף קיבל. במקרה שלנו, המס על החוב שנמחל יהיה לפי סעיף 2(2) כהכנסת עבודה, אולם יכול להתחייב גם לפי סעיף 2(4) כדיבידנד וגם לפי סעיף 2(10) – סעיף הסל המטיל מס על התעשרות.
אציין כי ישנו ויכוח האם סעיף 3 הינו סעיף כימות בלבד, או שהוא סעיף מקור. לא נדון בסוגיה זו כעת, רק אומר שלדעתי ככלל סעיף 3 הינו סעיף כימות, אולם חלק קטן מסעיפי 3 הקטנים מהווה סעיף מקור. כך לשמחתי גם סבור בית המשפט העליון.
3. נושא נוסף חשוב שעולה מפסק הדין הוא הקביעה כי הרישום בספרי החברה הוא הקובע גם לעניין המיסוי. ככל שאין ראיות אחרות, יש לקבל את הרישום כמשקף נכונה את המצב בשטח. כך, אם סכום מסוים נרשם בספרי החברה כהלוואה, אין להניח שהוא שולם עבור משהו אחר.
אוסיף, למרות שבית המשפט לא מציין זאת, שאילו נפסלו ספרי החברה, העיקרון כבר לא יהיה תקף.
4. סיווג ההכנסה כדיבידנד מעורר קשיים, כך קובע בית המשפט. לא בטוח שיש לחברה רווחים וניתן לחלק אותם, ובנוסף, אם למשל רק אחד מבעלי המניות קיבל את הדיבידנד, אי אפשר לטעון שמדובר בדיבידנד שכן דיבידנד חייב להתחלק פרו-ראטה, דהיינו: לכל בעלי המניות לפי חלקם בחברה.
לכן, קל יותר לראות בסכומים כאלו הכנסה ממשכורת.
ראיית הסכום כמשכורת לא בהכרח מרעה עם הנישום. מצד אחד, הסכום חייב במס גבוה יותר מאשר דיבידנד, אבל מצד שני הוא יזכה את החברה בהוצאת שכר, שתקטין את חבות המס שלה במקרים רבים, בעוד דיבידנד לא נחשב הוצאה לחברה.