סעיף 41 לחוק מע"מ קובע שמס תשומות ינוכה רק אם הוא משמש בעסקה חייבת במע"מ.
אלא שהניכוי של מע"מ התשומות מתבצע כשמוציאים את ההוצאה, ובאותו זמן לא תמיד יודעים לבטח האם העסקה תשמש בעסקה חייבת בעתיד או בעסקה פטורה.
(מדובר בשאלת עיתוי בלבד – הרי בסוף יתברר אם הרכישה בוצעה לצורך עסקה חייבת או לא…ואם התברר ששימשה לעסקה חייבת, יותר המס בניכוי גם אם לא הותר ברכישה ולהיפך.)
בית המשפט העליון קובע כאן הלכה לפיה יש להוכיח שהתשומות – בהסתברות גבוהה – ישמשו לעסקה חייבת.
ההלכה משפיעה על היכולת לנכות תשומות טרום עסקיות – אם יזם מתכנן פרויקט/מיזם, ומתחיל להוציא הוצאות להגשמתו, ועדיין אין בשלות להפקת הכנסה, הרי שמדובר בהוצאות טרום עסקיות. היכולת לנכות את מס התשומות תלויה בהסתברות להפיק את ההכנסה החייבת. אם אין הסתברות גבוהה, לא יותר הניכוי.
אלא, שעצם ההחלטה לא להתיר את הניכוי, יכולה לגרום לכך שהפרויקט/מיזם יכשל, כי תזרימית הוא נכנס לבעיה. כך , לפי עיקרון הנבואה המגשימה את עצמה, הערכה של מנהל מע"מ שהפרויקט לא צפוי להצליח, יכולה להביא לכך שהפרויקט אכן לא יצליח, כי לא הותר מס התשומות בניכוי.
ואז יוכל מקבל ההחלטה להישען אחורה בכיסאו ולהתפאר בהערכות המדויקות היוצאות תחת ידיו…