פסק הדין דן בשלוש סוגיות:
1. האם ניתן לדרוש החזר מע"מ על בסיס אמדן ולא על בסיס חשבוניות?
2. אמדן הוצאות בשומה לפי מיטב שפיטה במס הכנסה.
3. נטל ההוכחה בשומה לפי מיטב שפיטה.
שתי הסוגיות הראשונות:
מע"מ שונה במהות ממס הכנסה.
מסופר בחקירות מס הכנסה, שבוקר אחד בא חוקר מע"מ לבקר. הוא הסתכל דרך הזכוכית על חקירה שהתנהלה, וראה שהחוקר של מס הכנסה מגיש קפה לנחקר.
כל הכבוד!!!! – מתפעל חוקר מע"מ – רק 10 בבוקר, והבחור כבר הודה באשמה?!?!
אז, כמו שכולנו יודעים, יש הבדלים בין מס הכנסה למע"מ. בית המשפט בפסק הדין מספק לנו עוד דוגמא:
במס הכנסה, כשעורכים שומה לפי מיטב שפיטה, מכירים בהוצאות על פי אומדן. הרעיון הוא שפקידי השומה מבצעים אקט של שפיטה, וצריכים לחתור למס אמת. כך, אם הוציאו שומה לפי מיטב שפיטה לקבלן, צריך להכיר לו בהוצאות גם אם לא נרשמו, כי הבניין הרי לא נבנה מעצמו….
במע"מ לעומת זאת לא שואלים האם היו תשומות (הוצאות) או לא. מה ששואלים הוא האם הועבר המע"מ על התשומות למדינה. אם כן – ניתן לקזז אותו מהעסקאות, ואף לקבל החזר. אם לא – לא יוחזר המע"מ עליהן למרות שהן שולמו בפועל, כי מי שקיבל אותן לא העביר את המע"מ לשלטונות.
לפי הגיון זה, ניתן יהיה להכיר בתשומות לפי הערכה במקרה בו ברור שהיו חשבוניות קבילות ואמיתיות ששולם המס בגינן, אבל אין ראיות ברורות לסכומן. במקרה כזה, גם אישור קיזוז מעמ התשומות לפי הערכה לא יפגע בעיקרון של קיזוז רק מחשבוניות ששולם המע"מ בגינן.
נטל ההוכחה בשומה לפי מיטב שפיטה:
אם נפסלו הספרים, ההנחה היא שהדיווח של הנישום לא משקף נכונה את הכנסותיו והוצאותיו, לכן יוציא פ"ש שומה לפי מיטב שפיטה מבוססת על אומדן, והנישום יוכל לסתור אותה על ידי מסמכים וראיות, כלומר – נטל הראיה על הנישום.
אם לא נפסלו הספרים, פקיד השומה נדרש להוכיח שהדוח איננו נכון. במקרה כזה, פקיד השומה צריך לעמוד בנטל הראיה.
ועוד:
בית המשפט מותח ביקורת קשה על התנהלות מס הכנסה בתיק, כשהוא קובע שמדובר בהתנהלות טקטית שפגעה בשאיפה למס אמת:
"אין זה ראוי ששיקולים טקטיים שעניינם עמדת הרשויות בערעור מע"מ ישפיעו על אופן עריכת השומה לשנים 2003-2001 , במיוחד נוכח ההלכה כי אין תפקידה של שומה לשמש סנקציה עונשית, אלא לשאוף למס אמת…..בכלל שיקולים טקטיים אינם יכולים להיות דרך המלך בפעולתן של רשויות המדינה ושלטונות המס בתוכן, במישור הערכי, גם אם ישנם במציאות האנושית תחומים מסוימים שבהם חשיבותם של שיקולים טקטיים רבה, כמו פעולות צבאיות."
בדבריו אלו, בית המשפט קובע שאופן עריכת השומה נעשתה כדי לא לפגוע באותו תיק במע"מ. מס הכנסה לא התיר בכלל הוצאות לשנים 2000-2003, רק מהסיבה שמע"מ לא הכיר בתשומות.
אז אין מה לחשוש, רבותי – אפשר להתיר הוצאות בשומה למס הכנסה, ועדיין לטעון שלא יותרו התשומות במע"מ. כמו שנאמר לעיל, מדובר בשני חוקים נפרדים, עם רציונאל נפרד.