עוסק העלים הכנסות, כדי שהדוחות שלו למע"מ וגם למ"ה יהיו הגיוניים, הוא העלים גם קניות.
שלטונות מע"מ פנו לספקים שלו וגילו שהקניות שלו היו גבוהות בהרבה מהקניות שהוא רשם. על סמך זה ועל סמך רווח מקובל בענף הוציאו לו שומה – על מס העסקאות בלבד (בלי לנכות את מס התשומות), כשהוא משוערך להיום.
במהלך הערעור הסכימו מע"מ להכיר לו גם במס התשומות ששילם, אבל את מס התשומות לא הסכימו לשערך. העוסק מתלונן ואומר שעיקרון מס האמת נרמס כאן, אם את מס העסקאות משערכים ואת מס התשומות לא.
בית המשפט לא מתרגש מהטיעון וקובע שלצורך חוק מע"מ, מס תשומות תמיד יחושב בערכו הנומינלי, וזאת כדי לאפשר למע"מ עריכת ביקורות והצלבות של אותה עסקה בין שני העוסקים. המטרה הזו, קובע בית המשפט, מצדיקה פגיעה בתכלית חוק מע"מ, היא מיסוי הערך המוסף בלבד,
דהיינו ההפרש בין מס העסקאות ומס התשומות:
"סבורני, כי מכלול הטעמים אותם מנינו לעיל, ובפרט השיקולים הפרקטיים שעניינם קשיי ביקורת ופשטות מנגנון הדיווח העצמי, מחייב את המסקנה לפיה ככלל אין הדין מכיר בשערוך ניכויי מס תשומות. למעשה יש לומר, כי בהקשר זה ביכר המחוקק שיקולים שעניינם יעילות אדמיניסטרטיבית, אף במחיר של סטייה מסוימת מתכליתו המרכזית של החוק למסות את העוסק אך בגין הערך המוסף שנוצר על ידו. טעמים דומים הובילו את המחוקק לקבוע מגבלת זמן לניכוי מס תשומות, הגם שמגבלה זו מביאה אף היא, במקרים מסוימים, לסטייה מהתכלית הנזכרת."
אז כמו שראינו בויסבורט ובפוליטי, לפעמים שיקולי עלות תועלת או שיקולים טכניים אחרים מועדפים על פני תכלית החקיקה ועיקרון מס האמת.