משה ניסים כיהן בעבר כשר האוצר, שר המשפטים, שר התמ"ת ובמשך שנים רבות היה חבר כנסת.
לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, חזר לעסוק בעריכת דין ופתח שותפות עם שני עו"ד נוספים. שלוש שנים לאחר מכן, מכר משה ניסים את המוניטין שלו תמורת 3 מליוני ש"ח לחברה חדשה שפתח. פסק הדין לא מפרט כיצד הגיע המוכר דווקא לסכום זה, אך מציין שלאחר חישוב המס, התברר כי כל התמורה כמעט נחשבת כסכום אינפלציוני ופטורה לגמרי ממס או חייבת בשיעור מס נמוך.
על מנת להוכיח את כח המשיכה שלו בתור עו"ד, ומתוכה גם את השווי הגבוה של הנכס, הביא משה ניסים לעדות את לקוחותיו, שהצהירו בגאון כי לא היו מגיעים לקבל שירות מהחברה, אם משה ניסים לא היה עומד מאחוריה.
בית המשפט קובע שלא מדובר במכירת מניטין, ומשתמש דווקא באותן עדויות על מנת להגיע למסקנה הזו. נכס המוניטין, שאכן קיים אצל משה ניסים, (חוץ מלשיר לו "אתה תותח", אמרו העדים הכל על כישוריו המעולים ויכולתו הרבה של האיש), לא ניתן למכירה.
המוניטין במקרה שלו הוא חלק ממנו, עצם מעצמותיו ובשר מבשרו, והוא לא יכול להיפרד ממנו.
בית המשפט ממשיך וקובע כי אכן נמכר נכס, אבל נכס זה איננו מוניטין אלא זכות בשותפות, ומכירתו חייבת במס רווח הון רגיל.
אמירה חשובה בפסק הדין מתייחסת למצב בו מוניטין ניתנים להפרדה מהבעלים, ונמכרים לחברה בבעלות מלאה של המוכר. בית המשפט מציין כי "ממילא קיים ספק מה המשקל שראוי היה להעניק לפעולות אלו שעה שהמערער מבקש למכור מוניטין לחברה בבעלותו הבלעדית ללא כל
שינוי באופי הפעילות".
אז נמכר או לא נמכר? זאת השאלה.
מזכיר לי את החוואי שפרסם את הפרה שלו למכירה.
הגיע לקוח לחווה, וראה שתי פרות – לבנה ושחורה.
שאל את החוואי: "הפרות צעירות ובריאות"? ענה החוואי: "השחורה מאד צעירה, ולא היתה חולה אף פעם".
"והלבנה?" שואל הקונה,
עונה החואי: "הלבנה גם".
"ואיך החלב שלהן"? שואל הקונה,
"השחורה נותנת המון חלב, עשיר וסמיך"!. עונה החוואי.
"והלבנה"? שואל הקונה,
עונה החואי: "הלבנה גם".
"ואיך הוולדות שלהן"? שואל הקונה,
"השחורה ממליטה כל שנה וולד בריא וחזק"! עונה החוואי.
"והלבנה"? שואל הקונה,
עונה החואי: "הלבנה גם".
"תגיד", שואל הקונה, "למה אתה עונה לי כל הזמן רק על השחורה"
"כי השחורה למכירה…." עונה החוואי.
"והלבנה"? שואל הקונה,
עונה החואי: "הלבנה גם".