שומה שיצאה לעסק של מוניות, מעלה שתי סוגיות חשובות:
1.סבירות הכנסה
בעל העסק הצהיר על הכנסה חייבת ממוצעת של 500-900 ש"ח בחודש לכל מונית. פקיד השומה הוציא לו שומה לפי מיטב שפיטה, תוך שהוא דוחה את דיווחי המערער בשל העובדה שהם נמצאים בסטיה מהותית מהתוצאות אליהן היה צריך להגיע לפי התדריך הכלכלי.
יש משהו מטריד בחיוב במס על סמך תדריך כלכלי. הרי התדריך מציג סוד של ממוצע לענף מסויים,וטיבו של ממוצע הוא שהוא לא משקף את המציאות ברוב המוחלט של המקרים. לחייב במס על סמך ממוצע זה אחד הדברים שנוגדים את עיקרון מס האמת.
למשל, כולנו יודעים שבממוצע, כל הנשים בהריון הן בחודש הרביעי. לפי עיקרון התדריך, ניתן לסגור את כל מחלקות היולדות בארץ למשך חמשת החודשים הקרובים….ואפילו לעד…
מצד שני, אין דרך אחרת לחייב במס את מי שמעלים מיסים, גם אם ספריו לא נפסלו.
אולי דרך האמצע צריכה להיות חיוב לפי המדריך הכלכלי, תוך פרשנות לקולא, ותוך שימת לב מירבית לעובדות המייחדות את הנישום מההנחות בתדריך. כך, נימנע ממצב בלתי נסבל בו אדם מחויב במס על הכנסות שלא היו לו כלל, רק בגלל תדריך.
2. מי בעל העסק?
אשה נשואה פתחה תיק במס הכנסה, בו הצהירה שהיא מקימה עסק להפעלת מוניות.
בעלה, שלא הסכים שהיא תתנהל מול נהגי מוניות (כך לטענתו), עשה עבורה את עבודת השטח: הוא שכר נהגי מוניות, התחשבן איתם וכו'.
מס הכנסה טען שהבעל היה הרוח החיה מאחורי העסק, ולכן יש לראות בהכנסות העסק כהכנסות שלו ולא כהכנסות אישתו.
בית המשפט מקבל את טענת פקיד השומה, וקובע כי "נהיר לחלוטין כי למערערת אין יד ורגל בניהול העסק….המערער הודה כי … הוא זה שמפקח על הנהגים ולא אישתו…"
לא ברור מה הבעיה עם זה. למשל, אשתו של חבר שלי שיפצה את הבית מאד יפה וכולם החמיאו לה על השיפוץ, למרות שהחבר שלי הוא זה שקנה את הצבעים, צבע, חתך את המדפים, התקין, שייף וכו'. בכל זאת, הרוח החיה בשיפוץ הבית היתה האישה.
ויש גם את העניין של האחריות המשפטית. במקרה שלנו, אי אפשר לומר שהאישה לא היתה קשורה לעסק בכלל, שהרי היא שנשאה בסיכון מול ספקים, היא שחתמה על ערבות אישית לבנק, היא מתחייבת מול רשויות המס, היא שהיתה יכולה להתבע על ידי עובדים. לכל היותר, ניתן לומר שמדובר על עסק של שניהם. גם בעל עסק שיש לו 500 עובדים לא בהכרח מכיר את כולם, שכר את כולם או נמצא איתם בקשר יומיומי, ובכל זאת הוא יקרא בעל העסק כי הוא נושא בסיכונים ובסיכויים.