חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגן בין היתר על זכות הקניין. בנוסף קובע שלא יחוקקו חוקים הפוגעים בזכות זו, אלא על ידי חוק מפורש, ואם הפגיעה הכרחית ורק במידה הנחוצה.
האם כאשר חוקק תיקון 147 לפקודה, נפגעה זכות הקניין? אם כן, האם נפגעה פגיעה העולה על המידה הנחוצה?
יש אומרים שכל חקיקת מיסים פוגעת בזכות הקניין, ולדעתי הם צודקים.
עורך הדין שהגיש את התביעה טוען מספר טענות עיקריות:
חקיקת מיסוי הנאמנויות לא בתוקף עד שלא יותקנו תקנות. ללא תקנות וללא חוזר מקצועי בנושא אין אפשרות מעשית ליישום החוק.
ישנם מקרים בהם הוראות החוק מטילות מס למרות שלפי האמנות למניעת כפל מס אין לחייב את הנאמנות, וידוע שהוראות האמנות גוברות על חקיקה.
הוראות החוק מטילות מס רטרואקטיבי במקרים מסויימים, ולכן אינן חוקתיות.
יוצרי הנאמנות הסתמכו על מוסד הנאמנות והחקיקה פגעה בחלקם פגיעה קשה.
החקיקה עלולה להביא למיסוי נכסים הנמצאים בחו"ל ושייכים לתושבי חוץ, ולכן מנוגדת למשפט הבינלאומי.
בית המשפט דוחה את התביעה בעיקר משום שהמקרים שתוארו על ידי העותר בהם יכולה להיגרם פגיעה בנישומים עקב חקיקת הנאמנויות הם מקרים תיאורתיים כוללניים. העותר לא הביא דוגמא מוחשית אמיתית (עם תשתית ראייתית) למרות שיכל לעשות זאת, אלא תיאר מצבים דמיוניים אפשריים.
אם בעתיד יתברר שישנו מקרה ספציפי בו מישהו נפגע מהחקיקה, יוכל אותו נפגע להעלות את טיעוניו במסגרת הליכי השומה והעירעור.
בנוגע לחוקיות התיקון – התקנת התקנות אינה תנאי להחלת התיקון, מכיוון שהסעיף קובע כי שר האוצר רשאי להתקין תקנות, ולא שחייב לעשות כן. את קביעה זו מלווה בית המשפט בביקורת על הזמן הרב שלקח לרשות השילטונית להתקין את התקנות – כמעט שלוש שנים. (מה יאמר בית המשפט על התקנות של "חברה שקופה" שלא הותקנו עד היום? במקרה של חברה שקופה, אי התקנת התקנות מונעת הפעלתו של החוק, אבל אני לא מאמין שמישהו יגיש עתירה בנושא. הציבור דווקא מרוצה מהמצב כמות שהוא…)
עותר ציבורי:
העותר פונה כאמור לבג"ץ, כדי שיורה על ביטול חלק מתיקוני חוק, בהיותם פוגעים באופן לא מידתי וכו'. לכאורה בא העותר, כעותר ציבורי, בשם עניין בעל חשיבות ציבורית, למנוע מהלך לא נכון של הרשת השלטונית.
בית המשפט קובע שאין לקבל את העותר כעותר ציבורי מקום בו ישנם ברקע נפגעים ישירים מהתיקון בחוק, אשר נמנעו מלפנות לבית משפט.