חברת האחים עובדיה חויבה על ידי רשות שדות התעופה לשלם עבור ארוחות בוקר וצהריים של עובדיה שעבדו במתחם שדה התעופה.
מדובר בתנאי שהועמד במכרז, דהיינו – לו חברת הניקיון היתה מתנגדת לו, סביר להניח כי לא היתה זוכה במכרז ולא היתה מקבלת את העבודה.
חברת הניקיון טענה כי התשלומים שהיא משלמת לרשות שדות התעופה עבור הארוחות הם תשומות המותרות בניכוי. שלטונות מע"מ חשבו אחרת, ולא התירו את ההוצאה בשל תקנה 15א לתקנות מע"מ.
בית המשפט העליון קיבל את עמדת מע"מ וקבע שגם אם ישנה למעביד טובת הנאה קטנה מההוצאה, הרי שמקום בו טובת ההנאה מההוצאה משותפת גם לעובד, המע"מ בגינה לא יותר בניכוי.
פסק הדין מבהיר גם את הקשר בין תקנה 18 לתקנה 15א לתקנות מע"מ . למי שמעוניין להעמיק בסוגיה, להלן התקציר שכתבתי במהלך שנת 2009:
חברת האחים עובדיה זכתה במכרז לניקיון של רשות שדות התעופה. לפי תנאי המכרז, התחייבה החברה לתת לעובדים שלה תלושי מזון כדי שיאכלו בשדה התעופה. את התלושים רכשה מרשות שדות התעופה, ובסוף תקבל תקופה הוציאה חשבונית לרשות שדות התעופה על התלושים בהם בוצע שימוש, כך שבפועל שילמה הרשות את מחיר הארוחות והחברה שימשה רק צינור להעברת התלושים.
מע"מ לא התיר את קיזוז התשומות בגין התלושים, זאת לפי תקנה 15א לתקנות מס ערך מוסף. לפי התקנה, במצב בו ניתנת לעובד טובת הנאה כלשהיא, יש לבחון טובתו של מי גוברת – אם טובת המעביד גוברת, אין בעיה ומס התשומות יותר. אם טובת העובד גוברת, אין להתיר את מס התשומות.
כדי להקל עם עוסקים שיש להם בעיה להפריד בין התשומות ששימשו לטובת ההנאה ובין כלל התשומות (למשל ארוחות המסופקות לעובדים בבית מלון – לא ניתן לפצל את החלק ששימש את ארוחות העובדים מכלל ההוצאות על האוכל) קבעה התקנה שעוסק יוכל לנכות מס תשומות על טובת ההנאה אם העוסק הוציא חשבונית לעובדים בגין טובת ההנאה והמס הועבר למע"מ.
אמנם יש כאן הקלה, אך היא לא מושלמת – במקרה כזה העוסק מוציא חשבונית לפי שווי השוק של טובת ההנאה (מחיר הארוחה בדוגמא שלנו) ולא לפי עלותה, וכך משלם מע"מ גבוה יותר מהאופציה הראשונה.
בנוסף יש את תקנה 18 במע"מ שקובעת שבמקרה של הוצאות מעורבות (פרטי ועסקי יחד) יותר רק חלק ממס התשומות – 1/4 או 2/3 אם מרבית ההוצאה היא פרטית או עסקית בהתאמה.
החברה טענה מספר טענות:
החברה חייבת לקנות תלושי אוכל לעובדים לפי תנאי המכרז, אם לא תקנה את התלושים לא תוכל לזכות במכרז ולא תהיה לה הכנסה, ולכן טובת החברה גוברת.
גם אם טובת העובד גוברת, הרי שההוצאה שימשה בחלקה לעסק (טובת העובד "גוברת" ולא מוחלטת….) ולכן יש להתיר לפחות 1/4 ממע"מ התשומות לפי תקנה 18.
עבור התלושים יצאה חשבונית לרשות, ולכן לפי תקנה 15א התשומות מותרות.
החברה היא רק "צינור" לחלוקת התלושים. אם רוצה מע"מ לא להתיר את התשומות, שיפנה לרשות שדות התעופה שמימנה בפועל את הארוחות.
לגבי הטענה הראשונה קובע בית המשפט שטובת העובד גוברת, למרות שלו היתה מסרבת לקנות את התלושים לא היתה מקבלת את העבודה.
את הטענה השניה דוחה בית המשפט באמרו שתקנה 15א היא תקנה ספציפית שגוברת על תקנה 18, כלומר – במקרה שטובת המעביד גוברת, כל מס התשומות לא יותר ואין להתיר רבע ממנה כי זו הוצאה מעורבת (עסקית – כי נצמחה למעביד טובה מכך ופרטית – כי טובת העובד גוברת).
בסופו של דבר בית המשפט קובע שהתשומות לא יותרו, גם אם יצאה חשבונית לרשות. הדרך היחידה להתרת התשומות, קובע בית המשפט, היא שהחברה תוציא חשבונית לעובדים עצמם (שבניגוד לרשות לא יכולים לקזז את המע"מ בגינה).
ומה היה קורה אם החברה לא היתה משמשת צינור, והתלושים היו מסופקים לעובדים ישירות על ידי הרשות?
תקנה 15 קובעת:
"15א (א) בתקנה זו –
"תשומה", בשל עובד – נכס או שירות כגון ארוחה, מתנה או בידור, המיועדים להנאתם, לתועלתם, לרווחתם או לטובתם של העובד או של בן משפחתו;
"עובד" – לרבות אדם שיש לו חלק בבעלות בעסק או אחד ממנהליו.
(ב) מס תשומות שנתחייב בו עוסק על תשומה בשל עובדו אינו ניתן לניכוי אלא אם הוכח, להנחת דעתו של המנהל, כי התשומה נמכרה לעובד או ניתנה לו כשירות, והמכירה או מתן השירות כלולים בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות חייבות במס שמחירן נקבע לפי הוראות סעיף 10 לחוק".