רו"ח אבי יהודיוף הוא רואה חשבון מוערך ומכובד בירושלים, שמטפל במאות לקוחות.
בשנת 2000 פנה אחד הלקוחות ליהודיוף וסיפר לו שצ'ק שהיה אמור להיפדות על ידי מע"מ, הופקד בחשבון פרטי כלשהו.
יהודיוף התחיל לבדוק, ומצא שבמשך חמש שנים – 1995 עד 2000 – אחד העובדים במשרדו מעל בתפקידו וגנב כסף מהלקוחות. הגניבה התבצעה על ידי העובד בשיטה מאד לא מתוחכמת – העובד היה לוקח את חבילות השוברים לבנק הדואר, בדרך היה מפקיד לחשבונו הפרטי את הצ'ק המקורי של הלקוח, מקטין את הסכום על שוברי התשלום למע"מ, ומשלם מכיסו את הסכום הנמוך. כך נשאר בחשבון הבנק של העובד ההפרש.
יהודיוף נשא בנזקים שנגרמו ללקוחות מול מע"מ, נזקים בסכום של כ 700,000 ש"ח, ותבע את רשות הדואר, בטענה שרשות הדואר התעלמה מהעובדה שהשוברים היו מלאי מחיקות ותיקונים בטיפקס, לא בדקה התאמה בין הסכום הרשום על המקור של השובר לבין ההעתק ולבין הסכום בצ'ק, ובעצם – נהגה ברשלנות.
בית המשפט קובע שרואה החשבון הוא שנהג ברשלנות מכיוון שלא ביצע ביקורת אמתית על העבודה שביצעו עובדיו. רואה החשבון היה אמור לגלות את המעילה ולא לאפשר לה להתקיים במשך זמן רב כל כך – חמש שנים ארוכות.
חמש שנים. זה משאיר אותי פעור פה. מדהים שבמשך תקופה כל כך ארוכה אף גורם לא עלה על המעילה – לא יהודיוף, לא שלטונות מע"מ, לא הלקוחות.
אמנם, כל זה היה נמנע אילו היו רושמים על הצ'קים את שמות המוטבים. לקוחות בדרך כלל מוסרים פנקסי צקים חתומים, ללא סכום וללא שם המוטב. כדאי מעתה לרשום מראש את שמות המוטבים – מדובר בארבעה גופים בסך הכל – מע"מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי ואולי עוד גוף אחד.
אבל – חוכמה בדיעבד היא לא חוכמה. הפתרון האמתי הוא ביקורת, רוטציה ופיזור סמכויות.
ואם כבר בוצעה מעילה – אולי כדאי לוותר על התביעה, הרי רואה החשבון, שתפקידו העיקרי הוא ביקורת, לא ביקר את העסק שלו עצמו. זה כמו שחברת שמירה תתבע גנב שפרץ למשרדיה, או חברת מיקרוסופט תתבע פיצוי מחברת הביטוח בגין נזקים שנגרמו עקב שימוש בתוכנת החלונות במחשבי המשרד.
גם אם הם צודקים, אולי עדיף להם לוותר ולשתוק.