באפריל 2018, שוב עמד למשפט עקרון התא המשפחתי. ועדת הערר במחוזי ת"א- יפו נדרשה לסוגיית ההפרדה הרכושית בין בני זוג.
עסקינן בבני זוג הידועים בציבור החל משנת 2003.
הדירה נשוא הערר, אשר מצויה ברחוב קהלת לבוב בת"א (להלן: "הדירה בקהלת)", נרכשה על ידי העורר בשנת 2002 מהונו האישי וממשכנתא ששולמה מחשבונו הפרטי בלבד.
אורלי, הידועה בציבור של העורר, התגוררה בשנת 2001 יחד עם ילדיה מנישואים קודמים, בדירה ברחוב קול בת"א שהייתה בבעלות משפחתה, ובשנת 2006 רכשה מהם את הדירה הנ"ל. בנוסף, בבעלות אורלי דירה נוספת אותה קיבלה במסגרת גירושיה.
בשנת 2015, מכר העורר את הדירה בקהלת, כאשר עד למועד מכירתה התגוררו בני הזוג יחד עם ילדיה של אורלי בדירה ברחוב קול שבבעלות אורלי.
במכירת הדירה בקהלת, דרש העורר פטור מכוח הוראות סעיף 49(ב) לחוק מיסוי מקרקעין למרות שהיה בבעלות בת זוגתו דירות נוספות במועד המכירה. זאת, שכן לטענתו התקיימה הפרדה רכושית מלאה בינו לבין אורלי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה.
מיסוי מקרקעין חלק על עמדתו וטען שיש להחיל את עיקרון התא המשפחתי, בעיקר לאור הטענות שלהלן:
1. הסכם הממון נחתם רק לאחר שנים של חיים משותפים ולאחר רכישת הדירה בקהלת.
2. הדירה בקהלת נרכשה לאחר שנים בהם היו בני הזוג ידועים בציבור.
3. לטענת מסמ"ק, לא נשמרה הפרדה רכושית בהתנהלות הכספית השוטפת שלהם.
4. לטענת מסמ"ק, העובדה שהעורר התגורר יחד עם אורלי וילדיה בדירה ברחוב קול מפרה את ההפרדה הרכושית ביניהם.
דיון:
ועדת הערר בראשות רו"ח מיכה לזר, פרסה בהרחבה את קביעת בית המשפט העליון בע"א 3178/12 יגאל שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, מיסים כח/6 (דצמבר 2014) (להלן: "עניין שלמי").
בהתאם לקביעת העליון בעניין שלמי, הרי שהחזקה הקבועה בסעיף 49(ב) לחוק הינה חזקה הניתנת לסתירה ולא חזקה חלוטה, וככלל יש להעניק פרשנות מרחיבה לתחולת עקרון התא המשפחתי.
השופט דנציגר, קבע בעניין שלמי כי העובדה שבאותו המקרה הסכם הממון נחתם כמה שנים לאחר הנישואין, "מעלה תמיהה", ומטה לכאורה, מבלי לקבוע מסמרות, את הכף לחובת בני הזוג, אך יחד עם זאת, מציין הוא כי הסכם ממון אשר אמנם נחתם מאוחר אך הוא משקף את המציאות שקדמה לו ולאורך כל שנות הנישואים הקפידו בני הזוג על הפרדה רכושית מלאה, הרי שאין בכך בכדי לסתום את הגולל לטענת בני הזוג בדבר הפרדה רכושית בעניינם.
לגופו של עניין, בעניינו, ועדת הערר בחרה לשקף את הלכת העליון בעניין שלמי ולראות גם בדירות שנרכשו לאחר הנישואין כדירות שבבעלות אחד מבלי הזוג, ובלבד שבני הזוג ערכו ביניהם הסכם ממון השומר על פרדה רכושית ואף יוכיחו כי הסכם זה יושם ביניהם הלכה למעשה.
להלן תמצית הניתוח שערכה ועדת הערר בענייננו:
- • הסכם ממון – לאור הנלמד מפס"ד שלמי, ועדת הערר הכירה בכך כי גם הסכם ממון שנחתם בשלב מאוחר אך הוא משקף את המציאות, בעיקר במקרים של נישואין מורכבים, כאשר לאחד מבני הזוג ילדים מנישואים קודמים או כאשר מדובר בידועים בציבור, הרי שיש להתחשב בהסכם ממון גם לעניין דיני המס.• מגורים משותפים – ועדת הערר קבעה כי אין בעובדה שבני הזוג גרו יחד השפעה מכרעת, שכן ההנחה היא שכל הידועים בציבור מתגוררים יחד, שאם לא כן יתכן שכלל לא היו נחשבים לידועים בציבור. בנוסף, העובדה שאורלי מגיעה ממשפחה אמידה יותר ונשאה במרבית תשלומי הדירה בה התגוררו בני הזוג, אין בה בכדי לפגוע במקרה זה בהוכחת ההפרדה הרכושית.• מימון משותף ותשלום משכנתא משותף – עדותם של בני הזוג בנוגע למימון רכישת הדירות של כל אחד מהם באופן עצמאי נתפשה כאמינה בעיניי ועדת הערר. בנוסף, בני הזוג הציגו בפני ועדת הערר אסמכתאות בנוגע לתשלומי המשכנתא מחשבונם האישי.• דמי שכירות המשתלמים לחשבון המשותף – בני הזוג הציגו בפני ועדת הערר הוכחות מהימנות לכך שדמי השכירות ששולמו בגין דירותיהם שולמו כל אחד לחשבונו הפרטי. לבני הזוג אין חשבון בנק משותף.
לאור הניתוח שהובא לעיל, קבעה ועדת הערר כי עלה בידי העורר לסתור את הפיקציה הקבועה בסעיף 49(ב) לחוק ולהוכיח כי קיימת הפרדה רכושית בינו לבין אורלי, באופן שהדירה נשוא הערר שייכת לו בלבד, ואילו דירותיה של אורלי שייכות לה בלבד.
משכך, קבעה הועדה כי העורר יהא זכאי לפטור האמור בסעיף 49(ב) לחוק במכירת הדירה נשוא הערר, כמו כן, ועדת הערר חייבה את רשויות המס בתשלום הוצאות משפט בסך של 36,000 ₪.