חברה העוסקת ביזום בניה הפסידה בשנים 2000-2003 כמיליון ₪. החברה מגיעה להסדר עם פקיד השומה לפיו יש לחברה הפסד לצורך מס בסך כ 800,000 ₪ לסוף שנת 2003.
אבל, הפרויקט נגמר ונמכרו כבר כל הדירות, אז איך תוכל החברה לנצל את ההפסד?
במקרה יש חברה נוספת, שהיא חברה אחות (בעלי מניות זהים), שיש לה 50% בקרקע מסוימת. החברה האחות, יחד עם הבעלים הנוספים של הקרקע, מזמינים שירותי ניהול מהחברה המפסידה, בסכום כולל של כ- 600,000 ₪, לצורך בניה על המגרש.
לכאורה – בהתחשב בכך ששירותי הניהול הוזמנו גם על ידי הבעלים הנוספים של המגרש, נראה כאילו מדובר בעסקה אמיתית. אבל בדיקה מדוקדקת מעלה כי דמי הניהול לא משולמים במלואם, וגם אלו ששולמו – שולמו על ידי בעלי המניות בשתי החברות, ולא על ידי הבעלים הנוספים בקרקע.
ועוד – ניתן היה לצפות שהחברה המפסידה, שהעניקה שירותי ניהול, תשלם שכר כלשהו לעובדים אצלה, אשר ביצעו את הניהול בפועל, לא?
אז לא. החברה מצליחה לעשות מה שכולנו רק חולמים עליו – יש לה הכנסה בלי שתצטרך להוציא הוצאה כדי להשיג אותה.
פקיד השומה טוען שהסכם הניהול הוא "הסכם למראית עין" – עסקה בדויה – ומדובר בעסקה מלאכותית
. אכן ניתנו שירותי ניהול, קובע פקיד השומה, אבל לא על ידי החברה, אלא על ידי בעלי המניות בחברה, ואותם יש לחייב במס.
בעלי המניות טוענים שלא מדובר בעסקה בדויה, אלא בעסק לגיטימי של החברה.
בית המשפט סוקר את כל נושא קיזוז ההפסדים ועסקאות מלאכותיות, החל בפס"ד רובינשטיין, דרך פס"ד בן ארי וכלה בפס"ד שטרית, וסוקר את טענת האישיות המשפטית הנפרדת וזכותו של הנישום לפעול בדרך ההתאגדות הנראית לו.
בסופו של דבר קובע בית המשפט שהחברה לא העניקה כל שירותי ניהול ו/או פיקוח למאן דהוא, לכן – אין להזדקק לשאלה האם מדובר בעסקה בדויה = חוזה למראית עין, או בעסקה אמיתית, שהחברה חזרה בה מכוונתה לעמוד בו. בשורה התחתונה, קובע בית המשפט, מבחן התוצאה מראה שהחברה לא העניקה את השירותים, ולכן לא תירשם אצלה ההכנסה.