בתקנות מס הכנסה נקבע שיותרו הוצאות אשל בסכום שלא יעלה על האמור בתקנות (סכום העומד על כ 1 ש"ח לארוחת בוקר, ו 4 ש"ח לארוחת צהריים).
הסכום נקבע לפני עשרות שנים, ולא עודכן מאז 1985 למרות ששר האוצר הוסמך לעדכן אותו.
בשל הימנעות שר האוצר מלעדכן את הסכומים, הם נשחקו במהלך השנים.
בג"צ קובע כי הסמכות הנתונה לשר האוצר לעדכן את הסכומים הינה סמכות חובה, ולא סמכות רשות. בג"צ מעביר ביקורת קשה על אי עדכון הסכומים, וקובע שבכך שנמנע שר האוצר לעדכן את הסכומים, גרם לפגיעה בקניינם של האזרחים בכך שנגבה מהם מס ביתר שאיננו מס אמת.
בתגובה, ועוד בטרם התקבלה החלטת בג"צ, מבטל האוצר את הזכות לדרוש הוצאות אש"ל, על ידי שני מהלכים משלימים:
1. ביטול הוצאות אש"ל בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות).
2. תיקון סעיף 31(1) לפקודה, וקביעה מפורשת שהוצאות אש"ל לא יותרו בניכוי.
לבקשת המדינה, בג"צ מסכים להגביל את תיקון הדיווחים לשנים 2009-2010 בלבד, בעיקר כדי לא לפגוע בקופת המדינה באופן אנוש. המדינה היא שהעלתה טענת הגנה זו, כדי למנוע את התיקון אחורה. לפי הערכות של המדינה, הציבור יוכל לתבוע סכום של 4 מיליארד ש"ח אם יאפשר בג"צ את התיקון לשנים אחורה, והמדינה תיאלץ להתמודד מול גירעון כבד.
אבל, אפשר לראות את זה גם מזווית אחרת – זה אומר בעצם שהציבור הפסיד ניכויים בסך של כ 4 מיליארד ש"ח בשנים 2002 ועד 2010.
לא הכל שחור – עו"ד זיו שרון, עו"ד דורון לוי, ושאר המייצגים בתיק בכל זאת סייעו לנו להרוויח משהו – בג"צ קובע כי יותר לנו לתבוע הוצאות אש"ל לשנים 2009-2010 בערכים ריאליים (ואם צריך ניתן להגיש דוח מתקן).