האם הוצאות מימון בגין חוב מס מותרות בניכוי?
בספרי חברת שריג אלקטריק היה קיים חוב של בעלי המניות לחברה. פקיד השומה ביקש לראות במשיכות אלו משיכות משכורת, ולאחר מו"מ בין החברה לפקיד השומה הוסכם כפשרה שהמשיכות יחשבו כמשיכות משכורת, אבל יוטל עליהן שיעור מס מופחת. וכך היה.
החברה הוציאה צ'ק למס הכנסה, אשר כלל את המס בגין המשיכות, וכן הפרשי הצמדה וריבית (נקרא להם: "הוצאות מימון") בסך של יותר ממיליון ש"ח.
הוצאות המימון נדרשו על ידי החברה כהוצאה בדוחות של השנה בה שולמו למס הכנסה.
מס הכנסה קבע שהוצאות המימון לא מותרות בניכוי, תוך שהוא מסתמך על פס"ד הד הקריות בעליון. (שם, נזכירכם, נקבע בדעת רוב כי הוצאות כאלו לא יותרו בניכוי, אלא אם המחלוקת בין החברה לשלטונות המס היא מחלוקת אמיתית, וחילוקי הדעות הן "בתום לב").
בית המשפט העליון מבצע סיכול ממוקד לפס"ד הד הקריות, ובפסק דין מנומק ובעל הגיון עקבי וברור, קובע שהוצאות המימון בגין חוב מס הניכויים יותרו בניכוי. יתרה מזאת, פסק הדין אף מרמז שגם אם היה מדובר בחוב מס הכנסה רגיל, עדיין ישנם מקרים בהם ההוצאות יותרו. בית המשפט מנמק את החלטתו במספר נימוקים:
1. המס ששולם שולם בגין ניכוי משכר עבודה. שכר העבודה היה מותר בניכוי, ולכן גם הפרשי ההצמדה והריבית יותרו בניכוי. זה בבחינת "הולך הטפל אחרי העיקר".
2. אי התרת ההוצאות מביא למיסוי כפל, שהרי הכספים שלא שולמו "עבדו" בינתיים אצל הנישום והצמיחו הכנסות ריבית, ששולם עליהם מס.
3. בעבר, סעיף 17(10) התיר הפרשי הצמדה וריבית על חוב מס. ההתרה יצרה עיוות מס, לפיו נישומים היו מאחרים בתשלום במס, מקבלים את ה"ה והריבית כהוצאה מוכרת בעוד הקרן נשחקה. הסעיף בוטל בשנת 1982, ומכאן לכאורה יש ללמוד על כך שהמחוקק ביקש לומר שה"ה וריבית כאלו לא יותרו. אלא, שמאז בוטל הסעיף, חוקק חוק מיסוי בתנאי אינפלציה, שסגר את עיוות המס שנגרם על ידי הסעיף.
כיום, אי הכרה בהוצאות יוצרת עיוות אחר – נישום שיאחר בתשלום המס ישלם ה"ה וריבית למס הכנסה, והם לא יותרו לו בניכוי, ואילו נישום אחר יכול לקחת הלוואה מהבנק לצורך תשלום המס, אז ה"ה והריבית ששולמו לבנק יותרו בניכוי. עיוות כזה איננו רצוי לדעת בית המשפט.
הערות:
1. הניכוי יוגבל רק לסכומים שלא קיבלו פטור לפי סעיף 9(24), דהיינו – הפרשי הצמדה וריבית שהתקבלו מרשויות המס.
2. בדעת מיעוט, מזכיר כב' השופט מלצר שחוב המס מקורו בהסכם פשרה שנחתם עם פקיד השומה. בהסכם לא נקבע האם ניתן יהיה לנכות את הוצאות המימון בגין חוב המס. מכיוון שלא נאמר דבר, יתכן ולו פקיד השומה היה טוען שההסכם ממצה ואין להתיר הוצאות שלא נקבעו במפורש בהסכם, יתכן והיה זוכה בתיק. אבל, פקיד השומה לא טען זאת והטיל את יהבו על פס"ד הד הקריות.
ציטוטים נבחרים מפסק הדין – לגזור ולשמור:
"מצב של עיוות מס איננו מתיישב עם תכלית הפקודה, ולפיכך ככלל יש לפרש את הוראות הפקודה באופן אשר איננו מוביל למצב זה, פרט לעניינים בהם הורה המחוקק במפורש אחרת."
"אמנם ההחלטה אם לפתוח את השומה אם לאו נתונה בידי פקיד השומה ולא בידי הנישום, ולזה האחרון לא עומדת זכות בחירה. למרות זאת סבורני שקיימת חשיבות רבה יותר למנוע ככל הניתן עיוות מס מהנישום גם במחיר של הפרת השקילות הכלכלית."
"כדי לחשב את שומת האמת של המעביד יש להתיר בניכוי את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה, ובכך להגשים את תכלית סעיף 17 רישא לפקודה. אי הכרה בהוצאות אלו עלולה להוביל ליצירת עיוות מס לנישום".
"לטעמי, אין מקום כיום לשלול באופן גורף ניכוי של הפרשי הצמדה וריבית שנוצרו כתוצאה מחוב מס"
"תשלום מס אמת הוא מנשמת אפו של חוק המס, ועובר כחוט השני בין הוראות החוק כולן, בעוד שחריגה מבסיס האמת בגביית המס עלולה להפר את עקרונות הצדק החלוקתי שחוק המס מבקש להגשים. חריגה כזו עלולה לפגוע בעקרון השוויון בין נישומים,
ולהפר את האיזון הראוי בנשיאה בנטל הציבורי המשותף הנדרש במדינת רווחה. עיגונה של זכות הקנין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחדד את עוצמת חשיבותו של עקרון גביית מס אמת, ותורם למניעת פגיעה קניינית בפרט שאינה חיונית להשגת תכלית חוק המס. "