אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר, גנב כספי ציבור, והורשע במשפט פלילי שקבע שהגניבה היתה בסכום של מינימום 1,732,000 ש"ח, אך יתכן שגנב 1,932,000 ש"ח.
הגניבה בוצעה בדרכים רבות כגון – דרישת החזרים על ארוחות שלא היו, גניבת כספים בנסיעות לחו"ל ועוד.
פקיד השומה חייב אותו במס על הכנסה של 1,932,000 ש"ח, ובנוסף הטיל עליו תוספת מס בגין אי ניהול ספרים.
מספר סוגיות מעניינות עולות מפסק הדין:
סיווג ההכנסה ותוספת מס בגין אי ניהול ספרים:
הכנסת עבודה בפקודה כוללת "כל טובת הנאה" שמקבל עובד ממעבידו. בית המשפט קובע שהגניבה היא הכנסה לפי 2(2) – הכנסת עבודה. יתכן ומדובר בהכנסה מעסק של גניבה, אומר בית המשפט, אך ודאי שאין מדובר בהכנסה מעסק של "יעוץ עסקי כלכלי" כפי שסבר פקיד השומה.
בית המשפט קובע עוד שאף אם מדובר ב"עסק של גניבה", לא חלה עליו חובה לנהל פנקסים, שהרי לא ניתן לצפות מגנב להוציא חשבונית על הגניבה. לכן, יש לבטל את תוספת המס שהוטלה בגין אי ניהול פנקסים.
השבת הכספים לא תקטין את השומה הירשזון השיב את הכספים שגנב. בית המשפט קובע שההכנסה מגניבה תיחשב הכנסה בשנה בה הופקה (או נצמחה…), וההשבה תיחשב להוצאה בשנה בה הושבה – אם מדובר בהוצאה ביצור הכנסה, דבר שלא ברור בכלל.
הירשזון טען שמדובר בהכנסת עבודה ולא בהכנסה מעסק, וזאת על מנת לבטל את תוספת המס בגין אי ניהול ספרים. אם היה טוען שמדובר בהכנסה מעסק, היה יכול לקזז את את ה"הפסד" שנוצר לו כאשר החזיר את הכספים, מכל מקור הכנסה באותה שנה, והסכום שלא קוזז יכול היה להיות מקוזז בשנים הבאות כנגד הכנסה מעסק או משלח יד. מרגע שבית המשפט סיווג את ההכנסה כהכנסה מעבודה, ההשבה יוצרת הפסד מעבודה, שלא יוכל לעבור לשנים הבאות.
בפס"ד עמי כהן נדון עניינו של רו"ח שמעל בכספי לקוחותיו, ולבסוף השיב את חלקם. שם, חייב מס הכנסה את רואה החשבון בהכנסה בגובה הסכום שלא הושב, כלומר – נתן לרו"ח את האפשרות לקזז את ההשבה מסכום המעילה.
בית המשפט מקבל את טענת פקיד השומה כי נעשתה טעות בפס"ד עמי כהן, ואין מדובר במדיניות הנוהגת.
כימות ההכנסה על פי פסק הדין הפלילי:
רמת ההוכחה בדין הפלילי גבוהה מהרמה הנדרשת על פי הדין האזרחי. לכן, כאשר אדם מואשם בפלילים בקשל להכנסות שהעלים וכד', בית המשפט יקבע את ההכנסה שהעלים אשר הוכחה "מעבר לספק סביר".
כאשר מגיע אותו אדם לפקיד השומה, פקיד השומה מחייב אותו – ובצדק – בסכומים גבוהים יותר, אשר כוללים הן את הסכומים שנקבעו במשפט הפלילי, והן את הסכומים שלא ניתן היה להוכיח ברמה הנדרשת לפלילי, אך ניתן לטעון אותם במשפט האזרחי.
כאמור, חייב מס הכנסה את הירשזון בסכום של 1,932,000 ש"ח – הסכום הגבוה אותו קבע בית המשפט בפסק הדין הפלילי שיתכן והירשזון גנב, ואילו הירשזון טען שיש לחייב אותו רק בסכום של 1,732,000.
בית המפשט קיבל את טענת הירשזון וקבע שיש לחייב אותו רק על 1,732,000 ש"ח, אשר הוכחו בפלילי. לדעתי, צריך היה בית המשפט לקבל את טענת פקיד השומה בעניין זה, הנסמכת על ההבדל ברמת ההוכחה הנדרשת בין המשפט האזרחי והפלילי.
רגע של אזרחות:
אז שר האוצר לא נכנס למסעדה רומנית, ובכל זאת דרש החזרים בגין הארוחה. זה יכול היה להיות התחלה של בדיחה, אלא ששום דבר לא מצחיק כאן. האישומים הרבים בהם מואשמים נבחרי ציבור מעלה את השאלה האם שיטת בחירת אנשי השלטון שלנו היא נכונה וראויה. יתכן שיש בשיטה באג פנימי, שמאפשר לכל עבריין עם כריזמה לשבות את לב ההמונים, ולהיבחר.
הסיכון הגדול לא נעוץ בגניבה כזו. החשש האמיתי כאן הוא שעבריין כזה ינצל את השיטה שאפשרה לו להיבחר, ויביא להרס שאיננו בר תיקון בקלות. עם גניבות כאלו עם ישראל עוד יכול להתמודד, אבל יתכנו מעשים וחיקוקים שיכולים להביא לחורבן.
פסק הדין מזכיר לי את האחריות המוטלת עלי לא לסמוך באופן עיוור על המנהיגים, ולא להניח כברירת מחדל שכל מה שהם פועלים הוא לטובת הציבור.