תקנות ניכוי הוצאות רכב (גם הישנות וגם החדשות) קובעות ש"רכב פרטי", "רכב מסחרי אחוד" ו "רכב מסחרי בלתי אחוד" יוגדרו כהגדרתן בפקודת התעבורה.
ההיגיון ברור – יש כבר הגדרה בפקודת התעבורה, אז ניתן להסתמך עליה.
אלא שבשנת 2005 ביטל שר התחבורה את ההגדרות הללו בפקודת התעבורה.
רונן רדעי פנה לבית המשפט כדי שיאשר לו הגשת תביעה ייצוגית בעניין זה. לטענתו גביית מס הנובעת מתקנות אלו איננה חוקית כי הגדרות הרכב השונות בוטלו בפקודת התעבורה. לכן, טוען רדעי, רכבים מסחריים לא נכנסים יותר לתחולת התקנות, ואין לחייב בגינם שווי שימוש ואין לתאם חלק מהוצאותיהם.
בית המשפט בראשות כב' השופט אלטוביה קובע שאם היו ההגדרות משתנות בניסוחן, היה על רשות המיסים ל"התיישר" עם התיקון. אבל במקרה בו ההגדרות בוטלו לגמרי, יש עדיין להסתמך עליהן ביישום תקנות שווי רכב וניכוי הוצאות רכב. הסיבה, קובע בית המשפט, היא ששר התחבורה כשביטל את ההגדרות לא התכוון לבטל את שווי השימוש ברכב או את ניכוי הוצאות רכב לאותם רכבים (ביננו, הוא כנראה בכלל לא היה מודע לתקנות האלו או לעובדה שהן מסתמכות על ההגדרות שביטל). כוונת המחוקק ברורה כאן, והיא תיאום הוצאות פרטית וחיוב במס טובת הנאה שניתנה לעובד.
אז יש לנו תקנות שבוטלו, אבל לא נעלמו לגמרי. מעיין "רוחות" של תקנות. כדי להעלים אותן לגמרי יש לתקן את התקנות שהסתמכו עליהן.