מס הכנסה

הפרשה תוכר אם מסתבר בדיעבד ששולמה, הפרשה תיבחן לפי מהותה ולא לפי השם שנתנו לה- עמ"ה 547/06 כדורי

הפרשה תוכר אם מסתבר בדיעבד ששולמה, הפרשה תיבחן לפי מהותה ולא לפי השם שנתנו לה- עמ"ה 547/06 כדורי

מנהל | 03-04-2016

כפי שנקבע בפס"ד ארקיע ופס"ד נקיד, הפרשה תוכר בהתקיים שלושה תנאים: החוב ניתן לכימות, ההתחייבות היא לצד ג', וישנה סבירות גבוהה שההתחייבות תשולם בסופו של דבר.


היתרון של מס הכנסה הוא שאנחנו היסטוריונים. אנחנו בוחנים את הדו"ח הרבה אחרי שהוגש, לעיתים מספר שנים אחרי שהוגש. לכן, אנחנו יכולים לדעת האם בדיעבד שולמה ההפרשה.
במקרה דנן נרשמה הפרשה לתיקונים אצל קבלן. לאחר הרבה שנים שולמו 300,000 ש"ח לדיירים בגין תביעות.


מס הכנסה טען שהפרשה לתיקונים לא אמורה לעמוד במאזן יותר מ 3 שנים. לכן ביטל את ההפרשה ולא הכיר בה.
בית המשפט קבע שאת ההפרשה צריך לסווג לפי המהות שלה, ומדובר כאן בהפרשה לתביעה משפטית (שהרי הסכום ששולם שולם בגין תביעה של הדיירים). פקיד השומה לא טען בשומה (אלא רק בסיכומים) שהסכום בו בוצעה ההפרשה גבוה מדי, לכן בית המשפט לא דן בכך, אלא קבע שמבחינה מהותית מדובר בהפרשה להוצאות משפטיות והתיר את ההוצאה.


ועוד – בית המשפט קובע שבדיעבד התברר שההפרשה אכן שולמה, עובדה המחזקת את התנאים להכרה בהפרשה.
לדעתי יש כאן מעין מעגל קסמים שמזכיר את מלכוד 22 – הרי כשמדובר בהפרשה, מדובר בהוצאה מוערכת. הערכת הסכום שלה, והערכת הסיכוי שלה להתממש מתבצעים בסוף שנה, וההערכות נכונות רק לאותה נקודת זמן. כשמוסיפים מבחן נוסף – מבחן התשלום בפועל בדיעבד –

מעקרים מתוכן את הרעיון של ההפרשה. זה מצוין כי זה מוביל למס אמת, אבל מיד עולה השאלה למה לא מפעילים את אותו מבחן במקרים הפוכים. למשל - חובות אבודים אשר מוכרים רק בשנה בה הוכרו כחוב אבוד, או חיוב הכנסת קבלן מבצע בשנים הראשונות למרות שבדיעבד בסיום הפרויקט מסתבר שהפסיד, ויש עוד הרבה דוגמאות.


יוצא מזה שההפרשה תותר אם ניתן היה לצפות ולכמת את ההוצאה, ואם היא לא שולמה אז כנראה שלא ניתן היה לצפות אותה (אמרנו כבר מלכוד 22?).


כמובן שהסיבה לכך היא שהדרך ה"טהורה" יכולה להוביל לרמאיות, ונאמר: "לא תשים מכשול בפני עיוור".