מס הכנסה

חוב אבוד אצל חברה אם מהלוואה לחברה בת יותר בניכוי כאשר מטרת ההלוואה היא לקדם את עסקי חברת האם – ע"מה 1113-04 רחובות הירוקה

חוב אבוד אצל חברה אם מהלוואה לחברה בת יותר בניכוי כאשר מטרת ההלוואה היא לקדם את עסקי חברת האם – ע"מה 1113-04 רחובות הירוקה

מנהל | 02-04-2016

הלוואה כחוב אבוד המותר בניכוי:


חברת רחובות הירוקה עוסקת ביזמות, קבלנות, ופיתוח נדל"ן. החברה נתנה הלוואה לחברת אומש (חברה אחות), כדי שאומש תוכל להתקשר עם בעלת מקרקעין (חברת מלונות רותם) בעניין יזום פרויקט מקרקעין במתחם אדיסון בירושלים.


אומש העבירה את הכסף לחברת מלונות רותם, כהלוואה, וסיכמה איתה שהיא מקבלת את הזכות לרכוש בעתיד חלק מן המקרקעין באדיסון. כלומר, למרות שהסכום ניתן לחברת מלונות רותם כהלוואה, מהותית מדובר במקדמה על חשבון רכישת זכות במקרקעין, אבל משום שהמקרקעין לא ניתנים לזיהוי עדיין (לא אושרה התב"ע), נרשם הסכום בספרי אומש כהלוואה.


לימים התברר שהתב"ע לא תתקבל, וחברת מלונות רותם נכנסה להליכי כינוס נכסים. הצדדים ביטלו את ההסכם, אבל מלונות רותם לא יכלה להחזיר את הכסף שקיבלה מאומש, ונרשם כהלוואה.
כעת נשאלת השאלה, מה דין אותה הלוואה אצל חברת רחובות הירוקה (שנתנה את ההלוואה לאומש שנתנה את ההלוואה לרותם, שפשטה את הרגל)?
רחובות הירוקה רשמה הפסד מירידת ערך השקעה, ודרשה את ההפסד בניכוי. פקיד השומה לא אישר את הניכוי, ומכאן המחלוקת.


הצדדים הגיעו לבית המשפט, שם טענה רחובות הירוקה, שמדובר בירידת ערך מלאי. הרי היא חברה שעוסקת בנדל"ן, וההלוואה מבחינה מהותית מהווה מלאי.
לחילופין טענה רחובות הירוקה, שמדובר בחוב אבוד כי חברת הבת לא תוכל להחזיר לה את הכסף.


בית המשפט קובע שלא מדובר בירידת ערך מלאי, שכן לא היה קיים בכלל מלאי. הרי לא נרכשה עדיין זכות במקרקעין, ואין לדרוש ירידת ערך על מלאי וירטואלי.
מצד שני, קובע בית המשפט, ניתן להתיר את ההוצאה כחוב אבוד לפי סעיף 17(4) לפקודה. הרי מדובר בהלוואה לצורך רכישת מקרקעין.
"גוועלד" – זעק פקיד השומה – "מדובר בהלוואה, והיא תיחשב חוב אבוד רק אצל חברה שעיסוקה מתן הלוואות".


בית המשפט דוחה את טענת פקיד השומה שההלוואה חוב אבוד רק אצל חברה שעיסוקה במתן הלוואות, וקובע שאין לה עיגון בלשון החוק, ואין לה עיגון בפסיקה. חוב אבוד, קובע השופט, הוא חוב שנתהווה במהלך העסקים הרגיל של העסק. מדובר בתשלום עבור סחורות/ שירותים שלא נתקבלו ולא הוחזר הסכום ששולם בגינן.


להיפך, ממשיך השופט וקובע – אם מדובר בחברה שעיסוקה מתן אשראי, היא לא נזקקת לסעיף 17(4), אלא יכולה לדרוש את החובות האבודים כהפסד עסקי.
השופט קובע כי ניתן לנכות את הסכומים כ"חוב רע" כאשר מדובר בחוב שנתגבש במהלך הסחר הרגיל, ובמקרה זה מטרת נתינת ההלוואה היא השקעה במקרקעין, וכי אומש הוקמה לתכלית זו.
השופט קובע שיש להסתכל על נסיבות העסקה וכוונת הצדדים "ממבט על" וניתן לראות בפעולות שנעשו כחלק מפעילותה העסקית הפירותית ולכן יש להכיר בהפסד מההלוואה כ"חוב רע" (הפסד פרותי).


עיקרון הישות המשפטית הנפרדת
השופט מתעלם מהעובדה שמדובר בשתי חברות נפרדות, וקובע שיש להשקיף על כלל הפעילות של הקבוצה "ממבט על". מדובר בקביעה מהפכנית, שיש לה השלכות אדירות על יזמי נדלן.
בשל סיבות שאינן קשורות למיסוי, מעדיפות חברות נדל"ן להקים כל פרויקט בחברה נפרדת, וכך יש חברה אם אחת, ולה מספר חברות בנות – כמספר הפרויקטים שהיא יוזמת. כך, אם "קורס" אחד הפרויקטים, הוא לא מסכן את שאר הפרויקטים באותה חברה.
אבל, נוצרת בעיית מס חמורה מאד: נניח שחברה רכשה מקרקעין תמורת 100 ₪. לאחר מספר שנים, ערך הקרקע עלה ל 1,000 ₪, והחברה כולה נמכרת ליזם נדל"ן (המאוגד כחברה), תמורת שוויה (שנגזר משווי המקרקעין שלה).
אדגיש – החברה עצמה נמכרת, ולא המקרקעין שבה.


היזם מקים את הפרויקט תחת החברה הנרכשת – שהיא חברת הבת שלו מעתה, והיא מוכרת דירות בסכום כולל של 2,500 ₪. בהתעלם מעלויות הבניה, הרווח בחברה הבת הוא 2,400 ₪, כי היא רכשה את המקרקעין תמורת 100 ₪ בלבד. אבל, יזם הנדל"ן נתקל בבעיה – הוא רכש חברה (ובעצם רכש מקרקעין) תמורת 1,000 ₪, שמשלמת מס על רווח של 2,400 ₪, ומחלקת לו דיבידנדים (פטורים ממס בין חברות). בסוף התהליך הוא נשאר עם הפסד בסך 900 ₪, שנובע מרכישת חברה בסכום גבוה.


ניתן לומר שבראיה כוללת של היזם, הרווח מכל הסיפור הוא 1,500 ₪ בלבד – רכישה ב 1,000, ומכירה ב 2,500. בכל זאת, הקבוצה משלמת מס על 2,400 ונוצר לה הפסד הון בסך 900 ₪.
בעבר, פשמ"ג היה נוהג להתיר הפסד הנובע מפירוק חברה בת כזו, כנגד הכנסות החברה מהפרויקט, והמיסוי היה מיסוי נכון וכלכלי. כיום, פקידי השומה ובכללם הפשמ"ג לא מתירים הפסד כזה.


החשיבות שיש להעלאת טענות חלופיות:
למזלה של החברה (או, יותר נכון – בשל המקצועיות של עורך הדין שלה, ששמו לצערי לא מפורסם), החברה העלתה טענה חלופית ובה ביקשה שיראו את החוב כחוב אבוד המותר בניכוי, למרות שטענתה העיקרית היתה שמדובר בירידת ערך מקרקעין. נראה לי שגם החברה בעצמה לא ציפתה לקבל את ההוצאות בחוב אבוד, אלא האמינה שמגיע לה הוצאת הפרשה לירידת ערך המקרקעין. כך, החברה חיפשה "אתונות ומצאה מלוכה".


פסק הדין תוקצר בשיתוף ליאור טלה, רו"ח , המשמש כמפקח בפשמ"ג. תודה לליאור.